צילום: שי פיירשטיין

 

חצי שירה: לאכול בחוץ, ליהנות, ולא להשמין
 

מי לא אוהב לאכול בחוץ? הצרה היא שכשאתם לא אחראים להכנת האוכל, מוקשי הדיאטה עולים על פני השטח. אז איך בכל זאת לשבת ולאכול בחוץ ולצאת מזה בשלום מבחינה קלורית? העיקרון השלישי של חצי שירה.

שירה וסרמן

 

אחרי שלמדנו איך משתמשים נכון בשמן ואיך הופכים את ארוחות החג שלא נגמרות למהנות, ובעיקר ללא משמינות, קבלו את העיקרון השלישי שלי להרזיה נכונה: איך שומרים על עצמנו מאויב השומן כשמחליטים לאכול בחוץ.

 

 

אחד הדברים האהובים עליי ובוודאי על רבים מכם זה לאכול בחוץ. מסושי ועד סטייק טוב - כשיוצאים לחגוג, בהפסקת הצהריים בעבודה או סתם כי לא מתחשק לבשל, והמקרר עמוס בתפריטי משלוחים מעניינים.

 

אני מכירה את רוב המסעדות ואת רוב התפריטים, מכירה אותם כל כך טוב עד כדי כך שאני יכולה לדקלם לכם את פירוט המנה ואפילו את מחירה.

 

לפני המהפך בחיי, המסעדות באזור המרכז התפרנסו ממני יפה מאוד, רוב שירותי המשלוחים ידעו בעל פה את הכתובת שלי. אהבתי לאכול והרבה. עד היום נשארתי חובבת מסעדות. אם תשאלו אותי לאן ארצה לצאת בערב, התשובה תתחיל מהמילה "מסעדה", כי רק אחרי ארוחה טובה מתחיל הבילוי האמיתי, לא?

 

בגלגולי הקודם הייתי מזמינה מה שבא לי - פסטות ברוטב עתיר שומן, המבורגרים עסיסיים והמון קינוחים רווי שוקולד, נהנתי ממנות מטוגנות אותן הייתי מטביעה ברטבים טובים וכל זאת קרה בתדירות של כמה וכמה פעמים בשבוע. לא שמתי לב בכלל לצורת האכילה שלי ולמשמעות הגדולה של האוכל השמנוני אותו אני מכניסה לגופי.

 

אבל היום, בגירסתי המצומצמת, אני יודעת להתמודד עם מסעדות בצורה נבונה יותר. לא משנה איפה אני אוכלת, אני יותר מודעת ועושה בחירות נכונות ובריאות יותר.

 

כאוהדת מסעדות, היה לי ברור שגם בתקופה הדיאטה וגם באורח חיי החדש לאחר הדיאטה לא אמחק את סעיף המסעדות. אין סיבה שלא אצא ואהנה, אבל אימצתי לעצמי כמה כללים לפיהם אני הולכת, והן שומרים עלי שלא להפריז סתם.

 

 

המנה לא נראית לכם? החזירו אותה למטבח

 

למדתי לא להתבייש לבקש בקשות ממלצרים ולא לפחד להחזיר מנה שלא נראית לי. לפני מספר שבועות, למשל, ישבתי במסעדה והזמנתי דג בגריל, מנה שהמלצר המליץ עליה כ"הכי פחות מתובלת". אכן דג בגריל נחשבת מנה דלה יחסית, שלא נצלית ברטבי חמאה ושמנת למיניהם.

 

אבל לא במקרה הזה. המנה הגיעה ועיני נפערו בהפתעה. הדג שחה בשמן זית שהותז עליו בנדיבות יתרה. כמובן שלא היססתי לרגע והחזרתי את המנה למטבח. הסברתי למלצר שמי שמזמין דג בגריל מצפה לקבל אותו בגריל ולא שוחה בבריכת שמן, ובכלל השמן אינו נועד לקישוט הצלחת, בשביל זה המציאו את עשבי התיבול.

 

אם אני לא מוצאת מנה עיקרית שתספק את טעמי הקולינרי או את רצונותיי הבריאותיים אני לא מתביישת להזמין שתי מנות ראשונות. בהרבה מסעדות מנות הפתיחה טעימות ומגוונות הרבה יותר מהמנות העיקריות ולכן אם התלבטתם, קחו שתי מנות ראשונות, אין בעיה לבקש שאחת תגיע עם המנות הראשונות והשנייה עם העיקריות. גודל המנה לא יהיה ענקי כמו מנה עיקרית ותוכלו לטעום יותר בפחות כמות.

 

 

ומה עם הרוטב? - שישב בצד

 

גם בענייני רטבים למדתי לשלוט בעניינים. בין אם זה רוטב לסלט או רוטב לסטייק - אצלי הכל מגיע בצלוחית בצד. למה בצד? כי קשה לי לראות את כמות הרוטב העצומה שהיתה נשפכת על הסלט שלי אם לא הייתי מבקשת את הרוטב בצד.

 

ברור לי שכמות הקלוריות בסלט היא מזערית לעומת כמות הרוטב הגדולה, ולכן אצלי הוא תמיד יגיע בצד. אין סיבה לכך שבבית כפית שמן זית אחת תספיק לסלט אבל במסעדה אני אקבל רבע כוס שמן על אותה כמות ירקות.

 

כמי שגרה בחו"ל שנים רבות, אני יכולה לציין לטובה את המסעדות ובתי הקפה בישראל. יש בארץ מודעות מאוד גדולה לאוכל בריא, ובכלל לדרישות שונות ומשונות של אלה מאיתנו המנסים לשמור על משקלם.

 

גם בדרכים אפשר למצוא משהו בריא לנשנש

 

היום כמעט בכל מקום אפשר למצוא סנדויצ'ים מלחם מחיטה מלאה, סלטים ללא תיבול, ארוחות בוקר עם גבינות רזות, ומה לא.

 

אם הייתם באמריקה וניסיתם לבקש משהו שאינו מודפס בתפריט או לשנות מרכיב כלשהו במנה, הייתם יכולים להבחין בזיעה קלה אצל המלצר, שלא ידע איך לעכל את הבקשה שלכם.

 

למזלנו, בישראל זה קצת אחרת. אפילו תחנות הדלק הוציאו תפריט בריא, עם ציון ערך קלורי, כך שאם נתקעתם בדרכים בלי אוכל אל תגידו לי שהיו רק מזללות מזון מהיר בדרך.

 

 

אם כבר ארוחת שחיתות אז את הכי טובה ובלי כיבודים

 

כחולת שוקולד מושבעת, אני לא מוותרת על קינוח וארוחת טובה במסעדה פעם בשבוע. המוטו – המנה היא רק שלי, הקינוח חייב להיות הכי טוב שיש, הכי משובח ובלי כיבודים.

 

חברים או בני משפחה שיוצאים איתי לאכול את ה"קינוח השבועי" יודעים שאין כיבודים, לא מתוך קמצנות אלא כי זו המנה שלי, המתוק השבועי שלי ורק אני צריכה ליהנות ממנו.

 

לפעמים אני רואה אנשים מתחלקים עם אחרים בכל מיני מנות: את המנה ראשונה הם אוכלים חצי עם הדודה, את העיקרית חצי עם הסבתא, את הקינוח חצי עם האמא. בסוף ארוחת החצאים הזו הם יוצאים עם טעם של עוד, כבר לא זוכרים איזה חצי היה להם הכי טעים ושבאמת בא להם עוד קצת מהקינוח.

 

אנשים רבים חוזרים אחרי ארוחות כאלה ומרגישים שלא מיצו את הארוחה ואז מגיעה ההתנפלות על המקרר "כי הרי אכלנו רק חצי". לכן ידידיי, אם כבר יצאתם למסעדה טובה, אל תתחלקו עם אף אחד. אם אתם מזמינים מנה היא שלכם ולא של אף אחד אחר, תיהנו ממנה ביס אחר ביס, ואת ארוחת החצאים והרבעים תשאירו למישהו אחר.

 

 

* * *

 

 

 

 

 

בשבוע הבא נדבר על ספורט. כן, ספורט. אותה מילה שרק מלשמוע אותה אנחנו מתעייפים. איך מתחילים לזוז, גם אם מעולם לא עסקתם בספורט, למה הספורט הוא תעודת הביטוח היחידה על השמירה על המשקל ואיך עושים אז זה כיף יותר.

 

 

 

קישור לטור המקורי

פורסם לראשונה: 11:13, 11.4.09

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"

 

 

 

תגובות