כך השלתי ממשקלי 71 ק"ג והפכתי לחצי שירה

 

שירה וסרמן - אחרי

 

 

המשך הפרק הקודם: שירה וסרמן, במשקל 133 ק"ג, עם קלקול קיבה שמשבית אותה לחלוטין לכמה ימים במיטה, במהלכם היא לוקחת החלטה גורלית ומגיעה נרגשת ומפוחדת לאחת מבין הקבוצות הרזיה. והתוצאות מגיעות די מהר... איך הורידה שירה יותר מחצי ממשקל גופה? התשובות לפניכם, בפרק השני של "חצי שירה"

 

בטור הקודם סיפרתי לכם על סיפור חיי כמי שסבלה כל חייה מהשמנה קיצונית.הייתי אמנם בת 23, אבל לא הרגשתי צעירה ושמחה, הייתי עצובה, כבויה, כלואה בגוף כבד, הרגשתי שהיותי שמנה, עוצרת אותי בחיים, ולא בגלל סיבות פנימיות אצלי, אלא בגלל איך שהתייחסו אליי וכלפיי אנשים שראו בי אישה שמנה ולא התייחסו אליי כבן אדם. מבחינה חברתית אני הרגשתי דחויה, לא רצויה ולא מסופקת. הדבר שהכי השתוקקתי אליו היה לחוש שמתייחסים אלי בגלל מי שאני; רציתי בעצם לחיות את החיים האמיתיים, התפללתי והשתוקקתי לחוות אהבה אמיתית, שמחת חיים ואושר.

* * *

נחזור לשלב בו עצרנו בפרק הקודם. הסנדוויץ' המקולקל שהתחיל את המהפך הגדול.

את ימי המחלה מאותו סנדוויץ' מקולקל ביליתי בשכיבה במיטה, תוך כדי חשיבת מחשבות על חיי ועל העתיד שלי. הבנתי שהסנדוויץ' הזה היה עבורי סוג של איתות, אחד מבין אותות מצוקה רבים ששידר הגוף שלי במשך כל-כך הרבה שנים, אותות שעשיתי הכל כדי לא לראות ולא לשמוע.

 

הקש ששבר אותי בדיאטה

 

קלקול הקיבה שחוויתי, שהיה בסופו של דבר הקש ששבר את גב ה"פרה" שהייתי, גרם לי להבין את הנזקים שגרמתי לגופי בכך שהכנסתי אליו כל כך הרבה אוכל שמן ולא בריא לאורך כל השנים. לאט לאט התחלתי לקלוט את הכמות ההיסטרית של הסוכר והמתוקים שהכנסתי לגופי.

הרגשתי איום ונורא עם עצמי, הרגשתי גועל מהאופן בו נתתי לעצמי להידרדר למצב בו אני נמצאת, הגעתי לתחתית שבתחתית מבחינתי ווקלקול הקיבה הזה, שהשבית אותי למיטה למשך כשבוע, היה סטירת הלחי האחרונה והכואבת ביותר שקיבלתי מבחינתי, זו הייתה סטירת הסטירות, סטירה עצמית. באותם רגעים ידעתי שמה שהיה לא יכול להימשך עוד ושחייב לבוא שינוי אמיתי בחיים שלי. החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה.

וזו לא היתה הפעם הראשונה שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים - מה לא ניסיתי. פעם אחת פשוט העפתי מהבית את כל המאכלים האהובים, בתקווה שלא ארצה בהם יותר, לצערי מהר מאוד חזרתי לעצמי ומצאתי את עצמי קונה אותם מחדש בחנות... פעם אחרת ניסיתי להמעיט את כמויות האוכל שאני אוכלת, לעיתים זה הצליח יותר, לעיתים פחות, אבל בסופו של דבר תמיד הייתי מוצאת את עצמי חוזרת לנקודת ההתחלה, כולל בולמוסי אכילה, התקפות של אכילת חפיסות שלמות של שוקולד וביקורי שחיתויות במסעדות שאהבתי...

וגם ביקרתי אנשי מקצוע, איפה לא ביקרתי? אצל דיאטניות רזות וכחושות, שמבחינתן שומן הוא סתם מונח תיאורטי מספרי התזונה שלמדו; אצל מדקר סיני מומחה, שטען שדקירה קטנה באוזניים תשנה את חיי לנצח; אצל רופאים מקצועיים ומדופלמים שטרחו להלעיט את גופי בכדורים שהתביישתי אפילו לשאול מה הרכבם ומה הנזק שהם עלולים לגרום... בסופו של דבר ניסיתי כמעט כל דבר אפשרי, פרט לניתוחים למיניהם, מהם פחדתי.

אבל הפעם הרגשתי שזה יהיה אחרת. הרגשתי כל כך גרוע, הגעתי לתחתית שבתחתית, רק ממקום כזה אפשר היה באמת לחשוב על לפתוח בחיים חדשים, ולא האמנתי עד כמה שאצליח בכך...

 

לא רוצה לדעת כמה אני שוקלת

 

ידעתי שהדבר הכי חשוב מבחינתי זה שתהיה לי מסגרת שאהיה מחויבת אליה ושתחזק אותי, שיהיה מישהו או משהו שידרבן אותי להמשיך ולא לוותר לעצמי גם כשקשה. יצרתי קשר עם מדריכה של אחת מקבוצות הרזיה, שאלתי אותה מספר שאלות לגבי התהליך הקרוב וביקשתי ממנה להיפגש איתה באופן פרטי, הסברתי לה שאני מעדיפה ככה, מאשר במסגרת קבוצתית.

אמרתי לה ללא בושה שאני מוכנה אפילו לשלם לה יותר, העיקר שלא אצטרך להגיע לקבוצה. היא הסבירה לי שרק אם אשתתף בקבוצת הרזיה אני אקבל את התמיכה ואת היחס החם שאני צריכה, היא נשבעה לי שהיא לא תספר לאף אחד מה המשקל שלי והבטיחה שתהיה לי האפשרות להתייעץ איתה גם ביחידות אחרי המפגש.

למחרת, בערב הגעתי בדיוק בשעה הייעודה למקום המפגש. כל כך שמחתי לראות שאינני היחידה שסובלת מקיצונית, שאני לא היחידה שהגיעה מתנשפת למקום המפגש שאני לא היחידה שמתיישבת על כיסא והטוסיק שלי בולט משני צדדיו... זאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשתי שאני לא חריגה ושונה במפגש חברתי, שסוף סוף לא נועצים בי מבטים. אך למרות הכל הרגשתי מבולבלת ומבולבלת, לא האמנתי שאני באמת נמצאת במפגש של קבוצת הרזיה ועוד בגללי וביוזמתי. בתחילת המפגש פגשתי את המדריכה, היא החליפה איתי כמה משפטים, הסתכלה עליי היטב והבינה שלפניה לקוחה לכמה שנים טובות...

בסיום המפגש, בו המדריכה הרצתה בפנינו על נושא מעניין, עליתי על המשקל לראשונה מזה שנים רבות, ייתכן שלראשונה מאז טיפת חלב. בתחילה חששתי לעלות עליו והתניתי את השקילה בכך שהמדריכה תישבע לי שהוא לא יישבר ושהיא לא תגיד לאף אחד (ולא לי) כמה אני שוקלת.

עליתי על המשקל, והמדריכה ביקשה שארד ממנו כדי שהוא תוכל להוסיף לו משקולת מיוחדת שמיועדת ללקוחות שמנים במיוחד... את התוצאה ה"מפוארת" היא שרבטה על פתק קטנטן ודחפה לי אותו לכיס. רק לאחר כחודשיים העזתי להסתכל לראשונה על אותו הפתק. וכשראיתי שהמשקל המקורי שלי היה 133 נאלמתי דום...

לפני שיצאתי מהמקום שאלתי את המדריכה שאלה חשובה וגורלית - אם כדאי לי ללכת ולהירשם למכון הכושר כדי לנסות ולזרז את הירידה במשקל וכדי לשמור על החיטוב. המדריכה הזהירה אותי בל אעיז ללכת למכון הכושר והמליצה לי בחום לעשות רק הליכות או שחיה. באותו שלב באמת שלא ידעתי עד כמה התשובה שקיבלתי תהיה גורלית (כפי שאסביר בהמשך).

 

זרקתי כמעט את כל האוכל בבית לפח

 

כשהגעתי הבייתה, עוד באותו ערב, הבאתי איתי את התפריט דיאטה שקיבלתי ועוד כמה טיפים טובים שקיבלתי במפגש. הרגשתי "מורעלת" והתחלתי לרוקן את כל האוכל שהיה במטבח, זרקתי הכל לפח שמתחת לכיור, בניגוד לפח הזבל שהיה הגוף שלי עד לאותו הרגע. מה לא זרקתי? שאריות של שוקולדים ובמבה, ממתקים וגלידות, הכל ישר לאשפה. לא פסחתי גם על היקרה לי מכל - הצנצנת של ממרח השוקולד בתוספת חבילת הפיתות הפריכות, את הכל השלכתי. לא זכרתי אף פעם בחיי את המקרר כל כך ריק ועצוב...

למחרת אותו היום, התעוררתי מלאת התרגשות והגעתי לסופרמרקט השכונתי כשאיתי התפריט דיאטה שקיבלתי. בשלב ראשון ביקרתי במחלקת הירקות, והתחלתי להעמיס ירוקים שונים שנראו לי כמו ענפי מאכל לא מושכים במיוחד. בשלב כלשהו גיליתי את מדפי הדיאט והתחלתי לנסות ולהבין את ההבדלים בין "דיאט" ל"קל" ואת המשמעות של אחוזי שומן. אחרי שעה קלה חזרתי הביתה עם שקיות רבות שהכילו אוכל בריא שהיה זר לחלוטין לעומת מה שהמקרר שלי היה רגיל אליו.

הרזיה

מצאו את ההבדלים

באותו היום הכנתי לעצמי ארוחת צהריים דלת שומן. היו אלו כמויות שלא האמנתי שישביעו אותי, אך באופן מפתיע מורעבת יותר מדי בסוף הארוחה, וידעתי שלא יעבור זמן רב עד שהגוף יתרגל לאכול ולשבוע מכמויות נמוכות ביחס למה שהתרגלתי עד כה.

בערב יצאתי לראשונה בחיי לצעידה אמיתית, התנשפתי כמו סוס בעליות וגררתי את עצמי לאט-לאט, כל זה רק בכדי לסיים את המסלול (הקצר מאוד). חזרתי ממש גמורה, הגוף שלי לא היה כלל רגיל למאמצים שכאלה, בלילה נרדמתי ממש מהר וישנתי כמו דובה ובאופן לא מפתיע, כשקמתי בבוקר - הייתי כולי תפוסה.

 

מתחילה להרגיש את נשירת הקילוגרמים מגופי

 

יום עבר, ועוד יום והנה עבר שבוע והגיע הזמן ללכת למפגש השני שלי בקבוצה. הגעתי למפגש רגועה, עם תחושת ביטחון שאין לי שום סיבה לדאוג מהשקילה משום שאני יודעת שאכלתי בדיוק לפי מה שהיה רשום בתפריט דיאטה וציפיתי וקיוויתי לראות תוצאות חיוביות. נשקלתי והמדריכה אמרה לי שירדתי 2.5 ק"ג. הייתי בעננים!

עברו מספר שבועות מתחילת התהליך והאמת היא שבשבועות הראשונים השתדלתי להימנע מלספר לאנשים שאני הולכת לקבוצת הרזיה, כדי חלילה שאם אכשל, איש לא יידע על על כך, טוב, כבר די שבעתי מכשלונות העבר ולא רציתי להתמודד עם עוד כישלון כזה, אם יהיה.

המשכתי להגיע לכל מפגש ומפגש שבוע אחרי שבוע, מבלי לפספס אף מפגש. הביחד של הקבוצה, כמו גם השקילה השבועית ותשומת הלב שקיבלתי שהלכה וגדלה ככל שהצלחתי יותר בתהליך - כל אלה נתנו לי פוש עצום להמשיך בתהליך בשבועות הבאים, כשהיה לי ברור שהדרך היא עוד ארוכה מאוד.

לאחר תקופה מסוימת הרשיתי לעצמי להתחיל לגלות לחלק מבני משפחתי על כך שאני בדיאטה, התמכרתי לתחושה של הסיפוק מההצלחה בירידה במשקל, ישבתי במפגשים בקבוצה כמו תלמידה טובה וחרוצה, הקשבתי בהקפדה לכל מילה ומילה ודאגתי לרשום כל טיפ, מתכון או תפריט שאפשר - עשיתי הכל כדי להצליח בתהליך.

 

החיים שלי, בצמוד לסלט עם ירקות מאודים

 

סופי השבוע סבבו סביב התהליך. בימי שישי נהגתי להתייצב כבר בשבע בבוקר בשוק הכרמל, העמסתי מכל טוב, ירקות ופירות וכל דבר בריא שיכולתי לקנות. באותה תקופה גרתי לבדי, ולמרות זאת נהגתי לקנות אוכל לגדוד, כדי שיהיה, כדי שחלילה לא יחסר לי דבר. השתדלתי לדאוג שתהיה לי תמיד קערה של סלט מוכנה במקרר, אפשרות נוספת הייתה להכין קופסאות של ירקות מאודים, בתוספת של גבינות דלות שומן, הייתי מוכנה לעשות הכל - העיקר שלא אגיע למצב של רעב מבלי שיהיה לי מה לכרסם.

כל בוקר קמתי בשש בבוקר, כמו שעון, גררתי את עצמי בכוח מהמיטה לשעה של הליכה בחוץ ולשעה נוספת של של הכנת אוכל לעבודה.

בניגוד לעבר, בו נהגתי לעבור במאפיה השכונתית ולקחת איתי מאפה לדרך, הייתי חזקה ונמנעתי מלהיכנס לשם; נמנעתי מלקנות צהריים במזללות שליד מקום העבודה שלי והקפדתי להכין את הכל מראש בבית. סמכתי רק על עצמי ולקחתי אחריות על גופי.

shtyv

שיזמינו צ'יפס או המבורגר. אני מרגישה גיבורה עם הסלט שלי

כשהיו מקרים בהם הלכתי עם משפחה או עם חברים למסעדות השתדלתי להזמין רק את מה שנראה לי בריא וכמה שפחות שמן. באופן די מפתיע הרגשתי תסכול כשראיתי מסביבי את המנות של חבריי ומכריי שכללו צ'יפס או בשרים שמנים, לאורך כל התהליך הרגשתי כמנצחת, כאחת שדואגת לעצמה, לנפש שלה, לגוף שלה ולמאבק הפרטי שלה.

ככל שעבר הזמן התחילו הסובבים אותי להרגיש שאני מצטמקת לאט-לאט. בעבודה החלו החברים שלי להתלחש ביניהם וחלקם אמרו לי בחשש מה שאני נראית קצת חיוורת, ושאלו בעדינות ובמעין חוסר אמון אם יכול להיות שירדתי קצת במשקלי.
הם החלו לשים לב שאני מביאה מהבית את האוכל שלי וכבר לא מצטרפת יותר לכל הילולות המזון הלא בריא כמו הבורקס והרוגלך, הילולות בהן הייתי עד אז מרכז העניינים.

והיה את עניין הבגדים... בכל חודש או חודשיים מצאתי עצמי מחדש בקניון, קונה שוב פעם בגדים ובכל פעם המידה הייתה גדולה עליי... זה היה השכר הטוב ביותר על המאמץ המטורף שעשיתי, ראיתי איך לאט לאט אני יורדת ממידה 54 למידות שפויות יותר, זה ריגש אותי ברמות על. זה נכון שעדיין הייתי לקוחת פלטינום בחנויות למידות גדולות, אך הייתי כבר בדרך הנכונה לקראת המעבר הבלתי נמנע לחנויות הרגילות, איפה שכולם קונים... וזה היה סיפוק בלתי רגיל.

 

מתחילה להרגיש את העצמות שלי בולטות

 

האמת? שלמרות שירדתי די מהר במשקל, היה קטע שרק אחרי ירידה של 10 ק"ג אנשים באמת התחילו לראות שינוי כלשהו.

מחודש לחודש, כשירדתי בין חצי קילו לשניים וחצי קילו בכל שבוע, גיליתי שאני הופכת להיות למלכת המפגשים הקבוצתיים. בקבוצה הייתי הבחורה שירדה הכי הרבה במשקל בזמן הכי קצר.

עם הזמן התחלתי למצוא את עצמי נותנת עצות לחברי הקבוצה האחרים, חלקם היו כבר "לקוחות ותיקים" בעלי ותק של כמה שנים טובות בקבוצה שלא הצליחו להיכנס לעניינים. הם החלו לשאול ולהתעניין בנוגע לתהליך שעובר עליי, ניסו לשאוב ממני את הטיפים והמידע איך עושים את זה, איך מצליחים להתמיד, הם הבחינו שהעצמות שלי החלו לבלוט כמו עצמות החזה והמותן.

אני זוכרת עשרות מקרים בהם ניגשו אליי אמהות של ילדים וביקשו עצה, הן רצו לדעת את הסוד, ביקשו לדעת מה אפשר לעשות עם ילד בן 5 ששוקל כמו בן 10. אני ממש שמחתי לעזור להם, הסתכלתי בעיניים העצובות של אותם ילדים בעלי עודף משקל וראיתי בהם אותי, את שירה השמנה והבודדה; ראיתי את העצב והביישנות וכל כך הזדהיתי איתם, ראיתי את ההורים שהיו כל כך חסרי אונים, נואשים ומוכנים לעשות ממש הכל כדי שהילד יהיה רזה ובריא.

לאחר כחצי שנת וותק בקבוצה, 6 חודשים אינסופיים של מאבקים ושכר בצידם - הצלחתי לשבור את מחסום 30 הק"ג. בחישוב מהיר ופשוט - הורדתי בממוצע חמישה ק"ג בחודש. למשפחה שלי לא סיפרתי כמעט שום דבר על המשקל המדויק שלי. למשל אימא שלי, שמתגוררת באופן קבוע בחו"ל ולא רואה אותי על בסיס קבוע, ידעה רק שאני נמצאת בדיאטה ושאני יורדת אט-אט במשקל. הסתרתי ממנה את המספרים המדויקים, היא לא ידעה כמה ירדתי, וזאת במטרה להפתיע אותה, מן סוג של לתת לה מתנה. זה היה די מקרי אבל מצחיק שבאותו החודש שבו שברתי את מחסום 30 הקילו והגעתי לראשונה למשקל בן 2 ספרות - אימא שלי הגיעה לביקור בארץ, להזכירכם - היא לא ראתה אותי עוד מתחילת התהליך...

* * *

בפעם הבאה אספר לכם על המפגש המרגש עם אימא שלי, כשהיא לראשונה ראתה אותי 30 ק"ג פחות, אתאר לכם את המאבק העיקש שניהלתי כאשר נתקע המשקל, אספר לכם על רגעי שבירה וההמשך של המלחמה שלי נגד השומן ואמשיךם לתאר לכם את הדרך הארוכה שנותרה לי כדי להגיע למצב שבו אני רזה ובריאה. אספר לכם על התגובות שהתחלתי לקבל מהסביבה, המחמאות והביקורות שקיבלתי, אתאר את תהליך החיטוב שעבר הגוף המצטמק שלי על אלמנטים נפשיים שעברו עליי בתהליך ועל השפעתו הגורלית של מכון הכושר (אליו הלכתי למרות שהמדריכה אסרה עליי לעשות כן). נתראה בשבוע הבא, אותו מקום, אותה שעה.

קישור לטור המקורי

פורסם לראשונה: 09:59 , 07.11.08

 

חזרה לעמוד "סיפור דיאטת המהפך של שירה"

 

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"

 

 

 

 

 

תגובות