זה לא אני, זה השוקולד: כך ירדה שירה וסרמן 71 קילו

בגיל 24 שירה וסרמן היתה כל כך שמנה, שפעם קרסה תחתיה מיטת קומתיים. סנדוויץ' אחד יותר מדי שלח אותה למסע שבמהלכו השילה 71 קילו, בראה את עצמה מחדש כבלונדינית דקיקה והתחתנה עם גבר חלומותיה. וסרמן הפכה מאז לגורו של אכילה נכונה. עכשיו היא מסבירה איך גם אתם תוכלו להיראות כמוה

ליטל בית-יוסף | 21/3/2009 11:27

רוצים להיות מאושרים? בבקשה. הנה מתכון מנצח: אל תזללו שוקולדים בלילה. אל תוותרו על מכון כושר. תהיו בריאים. תהיו רזים. תתפנקו על קינוח שבועי. את הרצפט הדיאטטי הזה, לצד מתכונים לעוף בסילאן ובתפוזים ("גורמה!") ולדלורית אפויה בקינמון ("מעדן!"), פיתחה שירה וסרמן, שמנה לשעבר שהתפכחה. היא היתה יכולה לערבב אתכם בכמה אנליזות פסיכולוגיות, משהו על שכבות הגנה והתבצרות, אבל לקח לה שנתיים וחצי לרדת 71 קילו, ועוד ארבע שנים להתרגל לבחור מידה 36 במקום 56. כך שאפשר להבין שעכשיו אין לה זמן לשטויות רגשיות.



24 שנות פחמימות וטראומות גיבשו אצלה את המסקנה הניצחת: שמנה זה באסה, רזה זה אושר. "היום אני מאושרת, באמת מאושרת", מתמוגגת וסרמן. "ויותר מזה, אני עוזרת לאנשים. זה כיף. אני גורו". סיפור ההתכווצות הפנומנלי של שירה וסרמן תועד בהרחבה בטור אישי מצליח ב-Ynet בשם "חצי שירה".

חצי שירה ב-NRG
שירה וסרמן. צילום: אריק סולטן


בטורה מפיצה החצי השראה תוך שיבוץ אינספור תמונות שלה מכל התקופות. למשל, וסרמן פוערת לוע בלונדיני לצד פסל המבורגר ענק (הכיתוב: "שיזמינו צ'יפס או המבורגר, אני מרגישה גיבורה עם הסלט שלי" ). וסרמן כבדה ובודדה ממששת עגבניות בשוק ("שמנה או רזה, את השוק תמיד אהבתי"). וסרמן, רזה ומאושרת, רוכנת בסיפוק מעל קרעי חסה ("נתתי הוראות למלצרים איך להכין את האוכל"). וסרמן כלה וקלה בחתונתה ("ביום הגדול בחיי, הייתי בשמים כשלא זיהו אותי"). כל אלה תורמים לחיזוק מוסר ההשכל השיווקי בסינרומן של וסרמן - בחורות רזות ומאושרות חמושות בחיוך לא מתכלה.

תסתכלו עליה, ותרצו גם. ובאמת, 500 תגובות בממוצע לטור והתפתחות מתבקשת לאתר משלה, הפכו את וסרמן, בוגרת לימודי תזונה, לכוהנת דיאטות ולייף סטייל נערצת. מעין מירי בלקין פגשה את אודטה על קופסה של דנונה. עכשיו היא אפילו מנחה קבוצות. 350 שקל בחודש כולל פגישה אישית חינם, זה הסכום שיעלה לכם לגעת בחצי. בתמורה, החצי מתחייבת לחצות אתכם את הכביש מהצד של המדוכדכים לצד של השמחים. ויש גם טיפ מכונן לחיים בצורת עוגת גזר: פשוט תחליפו את החצי כוס שמן ברבע כוס מים ורבע כוס שמן.

"זה כיף להיות רול מודל", מצהירה וסרמן בהתרגשות. "זה מדהים, כי תקלטי מה קרה במדינת ישראל מאז 'חצי שירה'".

מה קרה?
"ישראלים מכל העולם שולחים לי מיילים. מסין, מפינלנד, מדרום אמריקה. מאות אנשים פנו אליי. קיבלתי 10,000 אי-מיילים קורעי לב. בת שאמא שלה גוססת מסוכרת, ילדה בת 16 שצוחקים עליה בבית ספר, חייל שכתב לי שהוא רק מחכה לטורים שלי כדי לשאוב כוחות. יש לי שלוש קבוצות בתל אביב, קבוצה במודיעין, שתיים בראשון לציון והחל ממאי יהיו עוד שתיים בחיפה, ואני מעבירה את השיטה שלי, שזה לאכול רק אוכל שהוא אוכל".

זהו?
"לא, זה גם שליטה ומינון. אני מעלה נושאים לדיון על כוח רצון, מוטיבציה, איך להצליח בתהליך, מחלקת מתכונים, ובעצם מציידת אותם בכלים שהם לא יקבלו במקום אחר. איך מישהו אמר לי? 'יצאתי עם תובנות גדולות שלא קשורות לדיאטה'. אנשים לומדים איך הכל יכול להתרסק סביבם, אבל הם יהיו בשליטה באוכל, ואת זה הם למדו אצל שירה וסרמן, כי ככה היא הצליחה והיא ארבע שנים לא סתם רזה. ואני אומרת להם בפירוש, כשאתם מגיעים אליי, אתם מגיעים כדי להתחיל את החיים הטובים, כי אני חיה את החיים הטובים. מבחינתי, המאבק הזה זה מאבק של כולם. לשמור, או לרדת עשרה קילו, או שני קילו, או שבעים קילו, זה אותו הדבר. והיום הגעתי למצב שטוב לי עם עצמי, שאני אוכלת יותר כדי לא לרזות".

למה?
"כי בכמויות הספורט שאני עושה אני יכולה לרזות. אז לא, אני אוכלת הרבה".

למה?
"מה זה הרבה, אני אוכלת אוכל טוב, אני שומרת לא לאכול מעט מדי כי אני לא רוצה לרזות יותר מדי".

למה?
"כי אני מפחדת מקיצוניות".

זו לא אובססיה

אל תיתנו למיליטנטיות העולצת של וסרמן לבלבל אתכם. הנחישות הרמטכ"לית הזאת, שפילסה לה את הדרך למערכת העיכול של עם ישראל, היא אותה הנחישות שבעבר גרמה לה להתערסל במיטתה מדי לילה עם חמש חבילות שוקולד. בהמשך, 133 קילו של כיף עזרו לה להבין דבר או שניים על קיצוניות. "לא היו לי שום טראומות", היא מתעקשת, "הייתי שמנה כי אהבתי שוקולד, זה הכל". כל מה שהיתה צריכה, לדבריה, כדי להיוולד מחדש, היה לגרום למפעל השוקולד האנושי של ווילי וואנקה להיגדע בגסות. אפשר להאמין לזה, אם אוהבים דיסני, רק שהאינסטינקט החשדני הבריא של רובנו אומר "יאללה יאללה, קיצור קיבה, נכון?".

"לא נכון, עשיתי דיאטה הכי מאוזנת בעולם", משכנעת וסרמן. "תחשבי איזה מדהים זה. אני לא מכירה אף אחד שירד כל כך הרבה בלי ניתוחים. כל עסקי הרפואה לא מדברים אליי. אז זה לא רק אם אני עשיתי את זה תעשו את זה גם וזה אפשרי, אלא איך עשיתי את זה".

לא אכלת?
"לא, פשוט התחלתי לאכול אוכל אמיתי. פתאום לאוכל נהיה טעם - וזה המשפט הכי חזק שתיקחי איתך מפה היום. הייתי קונה נשיקולדה ולא מסתכלת איזה טעם אני קונה. לא עניין אותי, שחור, לבן, אגוזים, נוטלה, עניין אותי לאכול שוקולד. היום למדתי ליהנות מאוכל. שיניתי לגמרי את המטבח שלי. אני נורא נורא אוהבת לבשל והמטבח שלי היה בנוי מהרבה פסטות ופיצות וגבינות צהובות מגוררות על זה, יש לי קטע עם מוקרמים. ופתאום למדתי שאני יכולה לאכול גם אחרת וגם לא פחות טעים, אם לא יותר. פשוט פוצצתי את התפריט בירקות. פוצצתי. עד היום אני אוכלת המון ירקות".

וסרמן מזנקת על מגש ירקות כביר שמסודר ביצירתיות על השולחן, טובלת גמבה בצלוחית גבינה בשום וזעתר, ומכרסמת את כולה כהוכחה. "הצלחת הזאת? זה כלום", היא מתלהבת. "אכלתי כבר איזה שתיים כאלה היום. זה באמת טעים לי. למדתי לאכול דברים בריאים. אכלתי טוב, ופעם בשבוע הייתי אוכלת קינוח גדול כזה טעים, או גלידה שאני נורא אוהבת עם ואפל ופאדג' למעלה. והיה לי ממש כיף, זאת היתה חוויה. היום אני חיה ביותר מודעות. אבל תחשבי רגע למה אני חיה ככה. למה אני הולכת למכון בשש בבוקר, חמש-שש פעמים בשבוע. הרי אני לא חייבת לעשות את זה עכשיו".

פשוט אהבתי שוקולד. לפני הדיאטה
פשוט אהבתי שוקולד. לפני הדיאטה

בגלל שהחלפת אובססיה באובססיה?
"אבל זאת לא אובססיה, למה את קוראת לזה אובססיה? זה כוח רצון, זה עושה לי טוב".

נכון, כי זאת אובססיה.
"לא, אבל לאובססיה יש קונוטציה שלילית. אני מכורה למכון כי זה עושה לי טוב. אם אני אוהבת את זה, זאת גם אובססיה?".

ברור.
"זה הרגל. אני לא מבינה למה את קוראת לזה אובססיה. אני לא אוהבת את המילה הזאת".

פיל ענק בחדר

לפתע מפציע רונן וסרמן, החצי זה שלוש שנים של החצי, כשבידיו לפטופ גאה הפתוח על הערך "אובססיה" בויקיפדיה. "הנה ההגדרה של אובססיה", הוא צוהל ומניף את אצבעו בניצחון. "הפרעה טורדנית כפייתית! אם אתה קם בבוקר ואתה נטרף ועצבני אם אתה לא הולך למכון כושר, זאת אובססיה".

הקונפליקט האובססיבי מגיע לתומו, כשהחצי מהנהנת בפתאומיות. "כן, כשאני לא הולכת למכון כושר יש משהו שמפריע לי", היא אומרת, ורונן מסתלק בתבוסה. "פשוט כי זה חלק מהחיים שלי. העיסוק עם האוכל תמיד יהיה, תביני. זה גם המקצוע שלי עכשיו, וגם תחשבי שפעם היית עוד 71 קילו ואת מרגישה שכל דבר יכול להצית את זה מחדש. מישהו חותם לי שאני אף פעם לא אשמין? אני זאת הערובה היחידה. מכון כושר זה הביטחון שלי. תמיד הפחד הזה יהיה.

"בתחילת הדיאטה נורא פחדתי לאכול עוגה. ואז הבנתי שמעוגה אחת לא משמינים, גם אם היא אלף קלוריות, ומאלף קלוריות לא מעלים קילו ולא חצי קילו. וככה אני חיה, ואני חיה הרבה יותר טוב מהרבה אנשים רזים שאוכלים במסעדות הרבה יותר ממני. אני ממש מאושרת מהדרך שאני חיה בה, והלוואי וכל אחד במדינת ישראל היה חי ככה".

שירה וסרמן, 29, היא בתם הבכורה של העיתונאית אורלי אזולאי ועו"ד יונתן כץ. כשהיתה בת עשר התגרשו הוריה, ושלוש שנים אחרי עזבה עם אמה ואחיה את הבית ברמת אביב לטובת מגורים בפריז ובוושינגטון, הכל תחת התיאור האקזוטי "שליחות עיתונאית". לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין את התמונה המלאה: הילדה נטושה, זרה, מבולבלת, הילדה בולסת. אבל וסרמן מתנגדת בכל כוחה לאנליזה.

עם אמא, אורלי אזולאי-כץ
עם אמא, אורלי אזולאי-כץ

"הייתי שמנה כל החיים, מגיל ארבע הייתי שמנה", היא מתחייבת. "הייתי השמנה בכל מקום, השמנה והגבוהה, הרולה. היו גירושים רגילים לגמרי, מן הסתם גירושים זה לא מצב נעים, אבל קורה, לא מסתדרים וטוב שיש אופציה. כשאמא שלי שאלה אותנו אם אנחנו רוצים לנסוע לפריז, קפצנו בבית מרוב שמחה ורק רצינו שהיא כבר תחתום על החוזה וניסע. לא הרגשתי זרה, אבא שלי כל הזמן בא לבקר אותנו, אמא שלי כל היום היתה בבית. אלו היו השנים הכי מדהימות בילדות שלי. אני מאחלת לכל אחד שיוכל לקחת את הילדים שלו לחו"ל. כל פעם שאני מדברת איתה, אני אומרת לה שהיא פשוט הפכה את החיים שלי לחיים הכי טובים בעולם".

בהתאם, וסרמן מסרבת להטיל על מישהו את האחריות לכל כובד משקלה. יש לה רק אליבי אחד. "יש לי אהבה לשוקולד, ואני ממש לא קוראת לזה הפרעת אכילה", היא מדייקת. "ודווקא היתה מודעות בבית, תמיד היה אצלנו ירקות ואוכל בריא. ואכלתי אותו, ואז קניתי שוקולד. אמא שלי לא היתה יכולה לעשות כלום, כי הייתי מתנגדת אליה בצורה כזאת היסטרית. היא ניסתה לשכנע אותי ללכת לדיאטה, 'בואי נתחיל ביחד', וזה גרם לי לכעוס עוד יותר, כי ידעתי שהיא צודקת. לא הייתי מוכנה לשמוע.

"כשהבת שלך טורקת לך את הדלת בפרצוף ואומרת לך אני לא רוצה לשמוע על זה, מה תעשי? מה אפשר לעשות? היום אני חושבת, מה אעשה אם יהיה לי ילד או ילדה שמנים? אני יכולה להכריח אותם לעשות דיאטה? אני יכולה רק לספר את הסיפור שלי, להראות תמונה של אמא, איך אמא נראתה, כמה אמא סבלה".

והיא סבלה. "עברתי הרבה סבל בחיים בגלל השומן הזה", היא אומרת. "תחשבי כמה שנים פספסתי. מבחינה חברתית לא השתלבתי בארץ, כי מה לעשות, כשרואים מקרר קטן כמוני, אז לא מדברים איתי. אני מנסה לדבר וזה כן, טוב, מה נשמע, סבבה, ואחרי זה מתחלקים לזוגות ואני הייתי נשארת בצד. ידעתי שאני שלוש פעמים החברות שלי, אבל כאילו התכחשתי לזה. וכאן כולם מביעים דעה, חופשי. מסתכלים לך במסעדות בצלחת. כשאת מזמינה צ'יפס אומרים לך 'אבל יש גם תפוח אדמה אפוי, את יודעת'. אז מצאתי את מקומי בחו"ל, כי החברה פחות שפטה אותי. פה הייתי שמנה, חריגה. נניח כשהתאהבתי במישהו והוא לא התאהב בי, היה לי ברור שהוא לא התאהב בי כי אני שמנה".

מבחינתי זו מישהי אחרת. וסרמן
מבחינתי זו מישהי אחרת. וסרמן

וברור שזה רק בגלל זה?
"זה היה ברור. כאילו, את יודעת, בחורה שמנה. אין לי אופי, אין לי כלום.... יש המון נשים מלאות שיש להן אהבה ושמחה ובית וילדים, אבל זה קשה. להיכנס לחנות בגדים ושמוכרת תסתכל עלייך ותגיד לך 'אין לי מה להציע לך במידה שלך', ואז ללכת לחנויות למידות גדולות ולגלות שאת המידה הכי גדולה בחנויות למידות גדולות. ידעתי שאני שמנה, אבל כל כך רציתי שוקולד וכל כך נהניתי מזה, והסכמתי באותו הרגע לשלם את המחיר של זה. השומן היה נושא ממש קג"ב".

כי לא קלטת שיש פיל בחדר?
"חיחי, כן! לא דיברתי על זה שאני שמנה. אנשים ידעו שזה נושא שיחה שהוא וטו וזהו. לא הייתי מודעת לגודל שהייתי בו. אם היית אומרת לי שאני מאה ומשהו קילו, הייתי אומרת לך שאת פסיכית. בארצות הברית זה קצת פחות בעיה, הייתי די דקיקה לעומת האנשים שהיו שם. גם מבחינת הבגדים, בכל חנות הייתי יכולה למצוא מה שרציתי. אבל בארץ לא היה לי איפה לקנות, והייתי קונה בגדים נורא גדולים עם כריות כאלה בכתפיים מהאייטיז. בחנויות למידות גדולות עדיין יש כריות, אז הייתי מגיעה הביתה וממש פורמת את הכריות. זה להיראות אחרת, זה להתלבש בבגדי דודה כי אין מידות נורמליות. אבל היה לי נוח ככה, לפחות חמש-שש שנים".

אז בחרת להיות שמנה?
"ברמה מסוימת, כי בחרתי בשוקולד. וכשאת שמנה את צריכה לחפות על זה באופי, אז תמיד הייתי קונה מתנות לכולם, מי שהיה נחמד אליי היה מה זה מתוגמל. רק תאהבו אותי. גם הייתי משקיעה בהרבה מאוד דברים שהיום אני לא אשקיע בהם. למשל, איפור נורא יקר. הייתי כולי מאופרת ועם בושם הכי טוב, ובפנים הכל היה רקוב. מבינה? הרגשתי רע ולא היה לי בשביל מי להתאפר והיו לי ערימות של בגדים שלא לבשתי כי בקושי יצאתי.

"התעסקתי נורא בלייפות את זה במקום להתעסק בלרזות. קינאתי בבנות כוסיות, וגם ידעתי שאני מסוגלת, כי ידעתי שאני יפה. כל הזמן אמרו לי 'את יפה, את כל כך יפה, אם רק תעשי דיאטה זה יהיה מדהים'. פעם היתה תחרות נערת השנה של'מעריב לנוער', ואמרו לי 'את מה זה יכולה להיות שם, את גבוהה ובלונדינית ואת בטוח יכולה לזכות. ואני הייתי נשארת עם ה'מעריב לנוער' ביד אחת ושוקולד ביד השנייה".

זה לא נראה לך שטחי, לתת כזה משקל למשקל?
"מה אני אעשה, אני לא אתחיל לשנות את העולם. זה היה נראה לי אז. הייתי אומרת למשפחה שלי: 'מה זה משנה כמה עור יש לי מסביב לזרוע? לאחד יש 20 סנטימטר, ולי יש 50. מה , אתם שופטים בנאדם לפי העובי של הבשר שיש לו סביב העצם?'. ולא היו מגיבים, כי אין מה להגיד על כזה דבר. אבל את לא יכולה ללכת ברחוב בלי להתנשף, את לא יכולה לעלות במדרגות, קשה לי לסחוב סלים מהסופר, בכל מקום מסתכלים. היו לילות שלא הייתי מסוגלת לנשום, הייתי מרגישה שאני נחנקת. וכשהייתי הולכת למסעדות אז הייתי פותחת כפתור, כי אי אפשר לשבת, ולפעמים גם הכפתור, טינג. או שנקרע לי הבגד ים באמצע הבריכה. פעם שברתי מיטת קומתיים, איך שעליתי, קנאק".

זעקת הבטן

בגיל 24 החליטה וסרמן שנשבר לה. הייתם חושבים שפרץ התושייה הזה נבע בעקבות כניעה להבלי העולם המודרני, רצון לנקמה או תחושה פנימית ששווה לנסות להסתכל לחיים בשחור בלי תירוצים, אבל אצל וסרמן הכל הרבה יותר פשוט. בגרסה שלה, הכל קרה בגלל סנדוויץ'. כל מה שהיא היתה צריכה בשביל להפוך את חייה, זה כולה כריך צהריים שגרתי ומפוהק עם פסטרמה וחומוס.

"קיבלתי קלקול קיבה היסטרי", משחזרת וסרמן. "הרגשתי רע, הקאתי את נשמתי, ממש סבלתי, ישבתי על הספה בבית ופשוט רעדתי מרוב שכאב לי. ואז החלטתי שזאת פשוט זעקה של הבטן שאומרת די. די, אני לא פח זבל, תפסיקי עם האכילה הנוראית הזאת. פשוט הרגשתי נורא. שבוע התבודדתי ולא אכלתי, כלום כלום כלום. והחלטתי, ביום ההוא ששכבתי ככה במיטה, שביום שאני מבריאה, אני בחיים יותר לא אוכלת ג'אנק פוד ודברים שעושים לי רע. בחיים לא. לא משנה מה. באותו השבוע נפלו לי כל האסימונים. סתימת עורקים, שומנים בדם, טריגליצרידים, הכל נהיה לי ברור. כמו בנאדם שאומרים שהוא מת ורואה את כל החיים שלו? אז ראיתי את כל החיים השמנים שלי. וכמה אנשים ניסו להזהיר אותי, וכמה הם צודקים, ומה עשיתי לעצמי. ורציתי להגשים את כל החלומות שהיו לי כל הזמן".

איזה?
"שאני אהיה יפה, שאני אהיה כמו החברות שלי, שאני אהיה רזה, שבחורים יתחילו להסתכל עליי, שלא יקראו לי שמנה יותר, שלא יגידו דובה וישר אני אסתובב. להתחיל לחיות חיים טובים בלי שהמשקל הזה יפריע. כי אני זוכרת ששכבתי על הספה ופתאום אני מסתכלת על הרגליים שלי ואני אומרת 'יואו, הן ענקיות'. אף פעם לא היה לי את הקטע הזה לפני. תביני, זה היה בדרגה כזאת שעכשיו אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולשנות משהו. והתחלתי לרדת במשקל ופשוט לאכול נכון, והפכתי להיות בנאדם מאושר, פשוט מאושר".

תפסיקי .
"באמת. האוכל הטוב עשה אותי מאושרת. קיבלתי אומץ, ואחרי זה נרשמתי לג'יי-דייט ומצאתי את רונן, שהוא כל מה שדמיינתי לעצמי לבעל שאני רוצה. חתיך, גבוה ומדהים, שכולם אוהבים אותו, מצחיק, חברמן. מישהו שיהיה שם בשבילי גם אם אני אשמין. זוגיות אמיתית, בקיצור. לא מישהו שאיתי בגלל שאני בלונדינית יפה או לא יודעת מה".

את רוצה להגיד לי שמהרגע שרזית לא חווית שום דחייה?
"לא, יצאתי עם המון גברים ואף אחד לא דחה אותי. היה אחד שאמר שלא נראה לו שאנחנו כל כך מתאימים אבל חוץ מזה, כולם רצו אותי. לא היה בחור אחד שאמר לי לא".

כצפוי, עם המעריצים הגיעו הנפצים. "התחושה היא שפתאום שירה הרזה מראה שהכל אפשרי, ואנשים שמנים נמדדים מולה כמשהו פחות טוב", נכתב בפורום "שמנות ויפות" בתפוז. "אולי הצלחת בדיאטה אבל נכשלת בלפתור לעצמך את הבעיות האמיתיות", הטיחו בה טוקבקים עוינים. אמרו שהיא לא יותר מרוזאן בר שעושה את עצמה לבר רפאלי, שהיא ממוסחרת, שהיא תורמת לסטריאוטיפים ולפולחן העריץ של הרזון.

"להפך", מתנגדת וסרמן. "אני ממש לא מזלזלת בשמנים שטוב להם עם עצמם, אני מעריצה אותם. רק שידאגו לאורח חיים יותר בריא. לא הייתי שמנה מרירה, למרות שהיום בהחלט המרירות מתקשרת אצלי להרבה נשים שמנות וזועפות כי אני מכירה כאלה. בגלל שהייתי שמנה, היום אני רגישה לבני אדם, רגישה לשונה, ואני בחיים לא מסתכלת על שמנים ברחוב. זה טוב לב שרק בנאדם שהיה מאוד מאוד שמן יכול להבין. אבל כל אחד צריך שיהיה לו טוב עם עצמו, ולי לא היה טוב עם עצמי. בכלל".

בדיעבד, היו סימנים מטרימים לאפקט הכריך. היא כבר ניסתה לפני כן דיאטת כרוב, דיאטת ענבים, דיאטת לחמניות, במחצית הראשונה של ההשלה הגדולה היא אפילו השתתפה בקבוצת תמיכה ("לא רלוונטי איזו, הייתי בהכל").

אבל כשהיא נחתה בחזרה בארץ, בגיל 20, בא הרמז הבוטה מכל. וסרמן, שעד לאותה הנקודה חשבה שנשיקות זה רק העוגיות ההן עם המרנג, מצאה את עצמה בעיצומו של ציד דייטים מפרך ב'קופידון'. ביום הגורלי ההוא, בגיל 24, היא כבר היתה שלוש שנים בזוגיות עם "אחד שלא רצה אותי רזה, הוא פשוט אהב שמנות". היא חיפשה סיבה לזוז, והכריך המורעל ההוא ענה על כל הקריטריונים. קרה לה מה שקורה לכל בחורה חולת אתגרים. וסרמן התאהבה בסנדוויץ' היחיד שלעולם לא תוכל לעכל.

"זה היה מדהים", אומרת וסרמן. "זה היה שינוי דרסטי. אני זוכרת שהסתכלתי במראה אחרי שירדתי עשרה קילו ופתאום הרגשתי עצם. וזה דבר שבחיים לא הרגשתי. ואחרי שלושים קילו הרגשתי עוד עצם. פתאום אני מתחילה להרגיש מותן. כל בוקר הייתי מתעוררת רבע שעה יותר מוקדם בשביל לעמוד להסתכל מול המראה, לראות איך אני מצטמצמת, מה קורה לי. ופתאום אני מגלה שאני הרבה יותר יפה ממה שאני שמנה. התחלתי לדאוג לחיים שלי. כשהייתי שמנה הייתי לוקחת בחשבון שכולם מסתכלים עליי. עכשיו מסתכלים עליי, את יודעת למה? כי עכשיו אני כמו כולם".

היום אני אדם מאושר. שירה וסרמן
היום אני אדם מאושר. שירה וסרמן צילום: אריק סולטן

וזה חשוב?
"בטח. כולם רוצים להיות כמו כולם. אחרת העסקים של דיאטות ותזונה נכונה לא היו עובדים. כשאתה שמן בצורה מאוד חריגה אז כל החיים סובבים סביב זה. הייתי פרנואידית קצת, אבל אנשים יודעים שאפילו אם יום אחד אני אשמין, אסור להגיד לי כי אני נורא פגיעה בקטע הזה. זאת טראומה, כי אתה בעצם מפחד שיום אחד תאבד שליטה. וזה מה ששומר עליי".

ואם זה יקרה, זה באמת יהיה כזה נורא?
"אני לא חושבת שאפשר להשמין בבת אחת 71 קילו, אבל אם משהו יקרה, הריון או משהו, אני אתפוס את עצמי בזמן ולא אתן לזה לקרות. הסבל שעברתי בגלל השוקולד היה נוראי, היו לי צרבות והכל עלה לי. לא משנה מה אכלתי, אף פעם לא שבעתי. הייתי פותחת את הבוקר עם שני קרואסונים ועדיין הייתי רעבה. אני לא כל כך מזהה את המישהי שהייתי. היא נראית לי מוכרת, אני מכירה אותה, שלום-שלום כזה, אבל זהו. אני לא יכולה להגיד שזאת אני".

קישור לכתבה המקורית באתר NRG

פורסם לראשונה: 11:27 , 21.3.09

חזרה לעמוד "חצי שירה בתקשורת"


 

תגובות